הקטע מציג רעיון לא פשוט ושונה בצורה רדיקלית ממה שאנחנו בדרך כלל מניחים. זהו רעיון העומד בבסיסה של כמעט כל תורה רוחנית ודתית, והוא דורש תשומת לב ופתיחות ראש מאוד גדולות בשביל לנסות להבינו. אנחנו צריכים להיות מוכנים רגשית ושכלית כדי להעלות את האפשרות הזאת בדעתנו. אז אם אתם מרגישים מוכנים, בואו נמשיך. אם תבינו, אין דרך חזרה. כבר לא תוכלו להתעלם מהאמת, ותרצו לחוות אותה בעצמכם!
שמתם לב שבחוויה שלנו יש הרגשה של חוֹוֶה, והוא גם מודע לעצמו. כיצד יכולה להתקיים כאן כפילות? איך יכול להיות עצמי שאנחנו מודעים אליו, אם אנחנו העצמי? אז מי אנחנו באמת? אני או עצמי? או אף אחד מהם? כיצד נדע שאנחנו אכן קיימים? מהו "קיום"? עבור פילוסופים, מדענים ומורים רוחניים רבים, זאת לא שאלה כזאת פשוטה, ואחת האמיתות שהם מדברים עליה היא שההרגשה והמחשבה של קיומנו בנפרד מהמציאות, כצופים עליה, היא דמיונית, והיא נוצרה כתופעת לוואי של אופן חשיבה לוגי, המובנה בתוך השפה שלנו. אופן זה מבוסס על הנחת היסוד שלכל חוויה יש חווה, ולכל מחשבה יש חושב. שימו לב עוד פעם לכפילות.
ננסה לפתוח את מחשבתנו לאפשרות שיכולה להיות מחשבה ללא "חושב", וחוויה ללא "חווה". החווה והחוויה הם אחד ולא נפרדים, כמו שזה נראה ממבט ראשון. כדי לראות את זה נצטרך לרדת לעומק העצמי. ננסה לאתר את "החווה" הזה באופן של תשאול עצמי. נתרכז בחוויה שלנו, ונשאל "מי אני? איפה אני?" וננסה לאתר את "העצמי" שחווה את עצמו כאני. ככל שננסה יותר ויותר, נגלה שלמצוא את עצמנו לא היה קל כמו שהנחנו עד כה. הוא מתחמק ולוקח כל פעם צעד אחורה. נניח שהחווה אינו יכול להיות חוויה, ואינו יכול למצוא את עצמו, כיוון שהוא רק יודע למצוא חוויות. כמו סכין שלא יכולה לחתוך את עצמה, אלא רק דברים אחרים.
ככל שנחפש בחוויה, נמצא רק עוד חוויות ולא את החווה עצמו. בכל זאת, נמשיך בהקפדה לקחת צעד נוסף לאחור ולשאול "מי מודע? ומי מודע לזה שאני מודע?", וכן הלאה.
נרגיש את התרחבות העצמי כלפי חוץ. נחווה תחילה את ההרגשה של "האני" בתוך הראש מאחורי העיניים. כשנמשיך לחפש, נשאל מי מודע לתחושה הזאת? ניקח צעד אחורה ונראה שהחוויה מורגשת כאילו היא בתוך "בועה" של חוויה, אבל מי או מה נמצא מחוץ לבועה שחווה את הכל? בדרך זו נצא בהדרגה מהבועות שבהן אנחנו מדמיינים את עצמנו כלואים, ונרגיש שהעצמי מתרחב ונהיה הבועה הגדולה והחיצונית ביותר, עד שנגיע לריק, וכבר לא נחווה את עצמנו כלואים או שייכים לאזור מסוים, אלא לקיום הבסיסי והאינסופי, כאן ועכשיו.
בנקודה מסוימת, לאחר שנים של חיפוש, המוח מתייאש ומוותר על העצמי כרעיון וכהרגשה, וברגע זה הוא מגלה שמאחורי הרעיון מתחבאת חוויה של ריק שהיא מחוץ לתחום החוויה בכלל, ובה לעצמי אין גבולות והוא בשום מקום ובשום זמן, אך באותו הזמן, הכל ובכל מקום. לרגע הזה קוראים הארה, ראייה מיסטית או תודעה קוסמית. אנחנו משתחררים מפחדים ומדאגות, וחווים אושר עילאי. נבין שהגוף שהולך למות הוא רק חלק קטן מאיתנו, ואנחנו כל היקום האינסופי. הוא ממשיך להתקיים גם לאחר מותנו, כמו עלה שנשר מהעץ, אך העץ במקום. עד כה חשבנו שאנחנו העלה, אבל ברגע מיוחד זה, הבנו שאנחנו כל העץ.
אנחנו נגלה גם ש-"זמן" הוא רעיון אשלייתי, הקיים רק במוחנו. אין עבר ואין עתיד, אלא רק עכשיו נצחי. הרי "עבר" ו-"עתיד" הם רעיונות בלבד. כל החוויה של הקיום היא הווה מתמשך אחד שלא התחיל מעולם, ולא יסתיים לעולם. זה קשה מאוד "לתפוס" את הרעיונות האלה במחשבה, והם נראים לא הגיוניים והזויים, כי הם משהו שעלינו לחוות באותו רגע של הארה. גם לאחר שנחווה אותם, לא נוכל להסביר אותם לאף אחד. כי אין מספיק מילים לתאר אותם. מילים הן סופיות, והקיום הוא אינסופי. בְּזֵן נאמר שאדם החווה הארה הוא כמו אילם שחלם חלום טוב ולא יכול לספר על כך לאף אחד.
"האדם הוא חלק מהשלם שאנחנו מכנים "היקום", חלק המוגבל בזמן ובמרחב. הוא מרגיש את עצמו, את מחשבותיו ואת תחושותיו כמשהו נבדל מיתר העולם, שהוא סוג של אשליה אופטית. האשליה הזאת הפכה לכלא שלנו, היא מגבילה אותנו באמצעות הרצונות הפרטיים שלנו והתקשרותנו לחוג צר של אנשים הקרובים לנו. מטרתנו להשתחרר מתוך הכלא הזה, להרחיב את תחום השתתפותנו עד כל יצור חי, עד העולם השלם במלוא תפארתו. אף אחד לא יצליח לבצע משימה כזאת עד הסוף, אבל המאמצים עצמם להגיע למטרה הזאת הם חלק מהשחרור והבסיס לביטחון הפנימי". אלברט איינשטיין
אנא, שתפו את הקטע עם חבר או חברה שזה יכול לעזור להם
תמכו ביוצר התוכן בפטראון
עשו לייק לעמוד הפייסבוק הרשמי כדי להתעדכן בפוסטים חדשים
ערוץ Tree of Wisdom ביוטיוב
bwxp2.wordpress.com 
להשאיר תגובה