תחרותיות בריאה היא דבר נפלא הנותן מוטיבציה ותחושת מטרה להרבה אנשים, אבל כמו בכל דפוס חולה, הבעיה מתחילה כשהתנהגות נורמלית הופכת לכפייתית כתוצאה מחסך רגשי. בחברה המודרנית התחרותיות יצאה מכלל שליטה.
המצב של החברה שלנו כיום הוא אבסורד – אנחנו מדביקים על כל אדם מדבקת ערך בראשינו. ערך זה יקבע את היחס שלנו בהשוואה אליו: האם אנחנו יותר טובים או שהוא, ועל פי זה נדע אם להרגיש טוב או לקנא, ונדע איך לפעול בהתאם. האם עכשיו להרוויח יותר כסף בשביל לשפר את הסטטוס? או להיות מפורסמים? אנחנו מדמיינים שגם האחרים מדביקים עלינו מדבקת ערך, וכך יוצא שאנחנו תחת השגחה מאיימת תמידית.
זה כל כך אופייני לנו להשוות ונדמה לנו שזה חלק בלתי נפרד מהאישיות. אם אנחנו לא מודעים למחשבותינו, אנחנו משווים אוטומטית כל היום. בסופו של דבר ההרגל הזה יוצא מכלל שליטה ומתנקם בנו בכך שלעולם לא נהיה מסופקים ממה שיש לנו, וגם כאשר נשיג את הדבר עליו חלמנו, נחייה בפחד תמידי לאבדו. אנו יראים מכך שאנחנו גם נתונים לאותה השוואה על ידי אחרים. באופן זה נוצר מדרג חברתי שבו לכל אדם יש ציון: "כמה אני שווה". אנחנו מתחילים להתחרות עם כל המשתתפים, ולתחרות הזאת אין סוף – זהו מרוץ עכברושים חסר כל תכלית, וחבל לבזבז על זה את החיים.
נכון, במקרים מסוימים השוואה היא דבר שימושי ונחוץ, וזה כאשר הדבר אינו נוגע לערך העצמי שלנו אלא למשהו פרקטי. לדוגמה: כשהמכונית שלנו התקלקלה נשווה מספר מכונאים לפני יכולתם והמחיר שהם מציעים – זה עוזר לנו לבחור את הטכנאי שיעשה את העבודה הכי טובה.
לעומת זאת כשאנחנו הולכים ברחוב ורואים מנקה, אנחנו אוטומטית מקשרים בין ערכו האישי לערך היחסי שלו בדירוג החברתי. אנחנו מדמיינים שהוא לא אדם חשוב כל כך. כבר אין צורך להפנות את מבטינו או לומר שלום לאדם בעל "חשיבות נמוכה". שימו לב עד כמה אנחנו קנויים לרעיון הדירוג וקביעת "ערך". האם יכול להיות שהיחס שלנו אל אותו אדם נובע מאיזה פחד נסתר שאנחנו עלולים להפוך להיות כמוהו? מדוע אנחנו לא נותנים כבוד לכל אדם מבלי קשר לדירוג שלו בחברה?
למשל, כשאנחנו קובעים על עצמנו או על אחרים שאנחנו שמנים או נמוכים, אנחנו שוכחים דבר חשוב אחד: ביחס למה אנחנו משווים? האם יש איזה "סטנדרט", נורמה או ממוצע? אנחנו מדמיינים שאותו סטנדרט הוא דבר אמיתי ומוחשי, אבל אולי זה רק רעיון בראשנו? גם אם באמת קיים נתון כזה, מי קבע שזה הנתון הנכון?
אם אנחנו הולכים להרגיש נחיתות בגלל איך שנולדנו, או איך שהחיים שלנו התגלגלו, מכל מיני סיבות, לפחות בואו נבין מי קבע את הסטנדרט ולמה? למה שנחיה על פי חוקים שאומרים לנו איך אנחנו "צריכים" להיות? הלא עדיף לקבוע לעצמנו מה נכון לנו ולחיות על פי סטנדרטים משלנו?
מה שמחזק את האשליה ושומר על שלמותה הוא שיתוף הפעולה וההסכמה שלנו. אם היינו יכולים להיפגש ולדבר על זה בהיגיון, אני בטוח שהיינו מגיעים להסדר ומפסיקים את המשחק השטותי הזה. זהו חלום כמובן, אבל בינתיים נוכל לתרום את חלקנו בכך שלא נשווה את עצמנו לאחרים. נאפשר לנו את החופש להיות מרוצים מעצמנו כמו שאנחנו עכשיו, ובאותה העת כמובן להמשיך לעשות פעולות בריאות המשפרות את מצבנו.
האם הסטטוס החברתי שלנו באמת בעל ערך? איך נדע זאת בוודאות? האם כדאי לנו לתלות בו את אושרנו? ברגע שנצא מהאשליה שיש לו ערך מהותי ולא נהיה קשורים אליו, נוכל להשיג את כל הדברים שרצינו מבלי הדאגה התמידית לאבד אותם. נוכל ליהנות באמת מעושרינו כשנפסיק להיאחז בו.
הסיבה האמיתית שאנחנו רוכשים חפצים היא רגשית, כדי להראות שאנחנו ראויים לכבוד והערכה – אלו הם הדברים שבאמת רצינו.
אנחנו חושבים שהסטטוס הוא מה שאנחנו רוצים, אך למעשה אנו כמהים לתשומת לב שבאה איתו. סביר להניח שזה קשור לכמה תשומת לב קיבלנו בילדותינו. עלינו להבין את הצורך הזה לעומק, ומאיפה הוא באמת נובע, כדי להיות חופשיים מרדיפה עיוורת אחר הערך היחסי.
זה חשוב לדעת להבדיל בין ערך יחסי לבין ערך עצמי. בידינו הבחירה להעריך את עצמינו גבוה בכל מצב ולא לאפשר לערך היחסי לערער זאת. עלינו להסתכל היטב ולפרום את הקשר השקרי בין ערכים אלו. נעשה זאת על ידי טיפוח קבלה עצמית.
בואו נראה כיצד ערכו האמיתי של אדם אינו נתון להשוואה: קודם יש להבין שהשוואה היא נקודת מבט אחת מתוך אינספור נקודות מבט יחסיות, וכל נקודת מבט היא דעה. קשרה של דעה עם המציאות הוא שרירותי בלבד, וככל שנתרחק מהשיפוט ונראה את התמונה הגדולה בצורה אובייקטיבית, נבין שלדעתנו אין ערך כלל מבחינת הקיום הממשי, אשר עשוי מאטומים ומולקולות. אטום כידוע הוא 99.9% ריק. במידת גודל כזאת כבר לא ניתן להפעיל את אותה השוואה, כי כולנו עשויים מאותו חומר גלם בדיוק, אחיד ומאוחד.
כולנו גדלנו בסביבות שונות, עם גנים שונים שבאו ממקומות שונים עם תנאי הישרדות שונים, אז היכולות המובנות הן שונות בהגדרה, הן יכולות להתאים בדיוק לסביבה הזאת, או לא להתאים לחלוטין, ולחלופין להיות המובילות במקום אחר – זה מראה עד כמה הנושא הזה של הצלחה הוא יחסי, וזה לא הוגן לעשות את ההשוואה בצורה כזאת גסה וצרת מבט.
הקיום הוא דבר מופלא וערכו אינו ניתן להערכה על ידי השוואות שטחיות של החברה. החוויה שלנו במשך חיינו היא בעלת ערך רב, והיא עמוקה ומשמעותית מבלי קשר לאיזו מכונית יש לנו. אנו רגישים, ויש לנו דמיון רחב. ניתן לנו גוף מדהים במתנה שמחזיק אותנו בחיים ומאפשר לנו לחוות את כל מה שהעולם מציע.
ככל שנצא מהאשליה שלסטטוס יש ערך אמיתי כלשהו, ונפסיק לרדוף בצורה עיוורת אחר ערך דמיוני וחפצים יפים, נראה את ערכה של מתנת החיים ונהפוך ליותר מאושרים. הרי אושר הוא המצב הקיומי הבסיסי שלנו שנקבר מתחת למחשבות השגויות שלא נותנות לנו לחוות אותו. כל מה שנדרש מאיתנו זה האומץ להטיל ספק בדרך בה בחרנו לראות את החברה, ולהניח שיש מצב שהרוב טועה.
ההיסטוריה שלנו מלאה במצבים כאלו שהיו נורמה, וכיום יחשבו ברבריים. לדוגמה, אי שוויון בין נשים וגברים או עבדות. למזלנו הבנו בסופו של דבר שלנשים מגיע יחס הוגן והזדמנויות ולהחזיק עבדים זה לא מוסרי. בשביל זה נדרש אומץ ונשים שאמרו את דעתן. כיום אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, כמו שאנחנו משווים בין עצמנו לאחרים ולא רואים את השגיאה בכך.
אם נמשיך לחפש את השונה אצל אחרים ניצור הפרדה בינינו, אם נחפש את הדומה נוכל להזדהות ולהגיע לאחדות. האחר הוא עצמנו בתחפושת, זאת המשימה שלנו לגלות זאת, על ידי ראיה בהירה ומודעות עצמית גבוהה.
סרטון מומלץ ביותר להרחבה:
אנא, שתפו את הקטע עם חבר או חברה שזה יכול לעזור להם
תמכו ביוצר התוכן בפטראון
עשו לייק לעמוד הפייסבוק הרשמי כדי להתעדכן בפוסטים חדשים
ערוץ Tree of Wisdom ביוטיוב
bwxp2.wordpress.com 
להשאיר תגובה