הגדרת ה-"עצמי" – התמונה הגדולה

העצמי הוא הדבר הכי קרוב אלינו. בערך בכל משפט שני אנחנו מתייחסים לעצמנו עם המילה "אני". אם כך השאלה היא: מהו ה-"דבר" העומד מאחורי ההגדרה הזאת?

ליבת העצמי היא תחושת הנוכחות הפיזית שאנחנו חווים ברגע זה. עצם זה שיש דמות שקוראת עכשיו את הטקסט, יכולה להגיב לו, מעניק לנו תחושת משילות. אני רוצה להזיז את היד, והנה היא זזה. לימדתי בכך את המוח שהרצונות שלי מתורגמים לפעולות, ואני משוכנע שהשליטה בידי.

הרובד הבא הוא הגוף עצמו, אני אומר: "הגוף שלי", ואני מזוהה עם אבריו. לא הייתי רוצה שיקרה לגוף משהו, כי ארגיש ש-"אני" נפגע. עם התובנה הקודמת שלמדתי לגבי שליטתי על הגוף אני משוכנע לגמרי שהוא אכן שלי, אבל בכל זאת קיימים בגופי אין ספור תהליכים אוטומטיים המתרחשים בכל רגע ללא ידיעתי, שבלעדיהם בכלל לא הייתי יכול לתפקד ולכתוב את הטקסט הזה. אינני מודע להם, אבל הם בטוח חלק ממני.

המבנה הנוירולוגי של המוח שעוצב במשך מיליוני שנות אבולוציה מביא לידי ביטוי אישיות, אז אפשר לומר שאפילו האישיות הנראית ממבט ראשון כמו דבר מופשט, למעשה הינה חלק מהגוף, וביטוי של מנגנוני הגוף. לגוף יש רצונות ודחפים, ויש כאלו שיגדירו את עצמם באמצעות הרצונות כאילו הם נובעים מה-"אישיות".

אבל רגע! מה אם חס וחלילה איבדתי יד, האם נגרע משהו "מהעצמי"? אם בכל שבע שנים בערך כל התאים בגופנו מתחלפים לגמרי, אז איך בכל זאת נדמה לנו שאנחנו אותו האדם שהיינו לפני שבע שנים? אלו הן שאלות פילוסופיות באמת, והן מובילות אותנו לרובד הבא: הרעיון.

יש לי רעיון לגבי עצמי: "אני בן אנוש, זכר, בן שלושים ואחת, ממוצא כזה או כזה, קוראים לי ככה וככה, נולדתי בשנה כזאת, גרתי פה, גרתי שם, למדתי, עבדתי וכדומה". אנחנו בונים סיפור המחזק את עצם קיומנו, ומצדיק את האמונה שאנחנו קיימים. הרעיון כולל גם את כל מה ש-"נפרד" ממני – "הדברים האחרים בחוץ". מעולם לא תהינו לגבי אמינות הסיפור, ובכל זאת לרוב אנחנו מאמינים בו לגמרי בצורה עיוורת.

קשה לדבר על העצמי מבלי קשר לחברה שבה הוא חי. הוא אימץ את השפה שבה השתמשו בסביבה הקרובה שלו, את המנהגים, את דרך הלבוש; הוא השתמש בטכנולוגיה שהייתה, וכל הגורמים האלה הביאו אותו למצב הנוכחי. האנושות היא יחידה במובן מסוים, ואני חלק ממנה. מי הייתי ללא האנושות? ללא הטכנולוגיה, ללא השפה והתרבות?

הרובד הבא הוא הסביבה שבה אני חי וכל התנאים שמאפשרים לי חיים: שמש, אוויר ומזון. כל אלו "מחוץ" לי, אבל לא יכולתי להתקיים בלי כל אחד ואחד מהם. אם זה המצב, אז איך אוכל בהיגיון להפריד את עצמי מהם כשבעצם אני תלוי בהם במאה אחוז? מערכת השמש היא חלק מגלקסיה שבה כל הגופים מושפעים אחד על ידי השני על ידי כוח הכבידה, ואם איזשהו משתנה היה חורג, לא יכלו בכלל להתקיים חיים על פני כדור הארץ.

לפני ארבע וחצי מיליארד שנה כולנו היינו ענן אחיד של אבק כוכבים. בסופו של דבר הוא התגבש לכדי כדור לכת, ואז הופיעו עליו חיים, אבל כל אלו הם עדיין אותו ענן. אי אפשר לחלק את התהליך לזמנים שונים לפי הנוחות ולטעון שאלו חלקים נפרדים, כשהם בעצם אותו התהליך האיטי והמתמשך שהתחיל במפץ הגדול, ואולי אף לפני, ונמשך עד לרגע הזה. טענתי היא שעודנו אותו פיצוץ ראשוני, אבל בשלבים המתקדמים שלו.

לנסות להפריד את הגוף מהסביבה שלו משול להפרדת התפוח מהעץ. התפוח הוא ביטוי של העץ, ולכן הוא גם העץ. ללא אם ואב, לא היה ילד, אז הילד הוא גם האם וגם האב. אם כך, האם הכוכבים הרחוקים בחלל הם חלק מאיתנו? מה אתם חושבים?