איך תודעה יודעת את עצמה?

מבט פנומנולוגי על טבע התודעה

מאחר שכל מה שאי פעם ידענו מעובד דרכה, השאלה האמיתית היא: "מה איננו תודעה?"

התודעה היא עצם המודעות לזרם החוויה הישיר ויש לה גישה לידע והזיכרון. כסובייקט יש לנו את המבט מבפנים: את התמונה שהמוח מרנדר, אבל לעולם לא מגוף שני אובייקטיבי. נקודת המבט שאני מציג כאן היא ניסיון להסתכל על התודעה מתוך החוויה עצמה כתופעה, או פנומנון.

במצב התודעתי הרגיל לא ניתן לחוותה ישירות כי היא קודמת לכל והיא ה-"הכל" הסובייקטיבי. לא ניתן להבדיל אותה כי היא הומוגנית באופן מוחלט עם כל החוויה שלנו: הרקע והאובייקט יחדיו, ואף התפיסה שלנו את עצמנו. היא מאפשרת לכל התהליך הזה להתרחש בתוכה ודרכה, מעין חומר גלם מודע, או הולוגרמה שמודעת לעצמה ומייצרת את עצמה, נדמה, ללא עזרה חיצונית.

כח המחשוב האדיר שיש למוח מייצר הדמיה מדויקת וללא רבב ואז בתוך ההדמיה נוצרת השתקפות שלה עם עצמה, ואת הדבר הזה מכנים ה-"סובייקט" – החלק במוח שמודע לתמונה שהמוח מרנדר בעזרת החושים, לתמונה הזאת אנחנו קוראים "המציאות האובייקטיבית". ניתן לדמיין את המצב כאילו יש צופה בפנים שצופה על המסך, ובשבילו נוצרת אשלייה שהוא נפרד מהחוויה שעליה צופה, אפילו שהוא עצמו חלק מאותה חוויה.

שימו לב ש-"פנים וחוץ" שתיהן תחושות פנימיות, ואם הכל פנימי, אז הדיכוטומיה בין "פנים" ל-"חוץ" קורסת כי אין איך לתאר את הקונספט "בפנים" ללא הקונספט "בחוץ", וחוץ ללא פנים. אפשר להגיד שהכל "בפנים", באותה המידה כמו שאפשר לומר שהכל "בחוץ", כי האמת הסובייקטיבית המוחלטת מבטלת את ההבדל בין השניים.

המודעות היא כמו רדאר, היא מפנה את תשומת הלב של החושים לדבר הרלוונטי. "האובייקט" הוא תופעה חושית – בין אם הוא מחשבה או זרם התחושות המיידי. כל מה שיש לנו הוא זרם החושים הישיר הזה: חוש טהור.

היפותזה מוכרת להיווצרות התודעה – Strong Emergence

הכי פשוט לראות את זה כשחוזרים להתחלה: תא יחיד גם לו יש חוויה בסיסית מאוד של דחיה מרעל ומשיכה לאוכל, הכל נעשה על ידי שילובים של רצפטורים על גבי התא, ממש מידע בינארי, מחובר או לא מחובר. כשעוברים מיליארדי שנים טריליוני התאים שיש בגוף האדם כולם עושים את אותן הפעולות, אבל מתוך החיבור ביניהן נוצרת חוויה מורכבת ועשירה עם חלוקה: מופיע חלק מהחוויה שמרגיש כמו יחידה אוטונומית שמודעת לשאר החוויה (המודעות).

"היכן התודעה ממוקמת?"

מבחינה אובייקטיבית זה די פשוט להסיק דרך התבוננות באחרים בעלי תודעה שנדמה שהיא קשורה למוח, אך מבחינה סובייקטיבית מוחלטת, כמו שהעין אינה מסוגלת להביט בעצמה ללא מראה, *אש לא יכולה לשרוף את עצמה וסכין לא יכולה לחתוך את עצמה, לא ניתן לדעת את התודעה או למקם אותה מתוך החוויה. כל הדברים שהיא חושבת ש-"קיימים" "מבחוץ" או "בנפרד" ממנה הם בעצם: היא, התודעה עצמה. באופן סובייקטיבי קיימת אך ורק תודעה. המוח יודע ליצור אשליה של אובייקטים נפרדים, עד כמה שהפונקציה הזאת חיונית להישרדות, היא מונעת מהאדם לראות את קרקע המציאות: התודעה. בשביל לראות אותה, נדרשת עלייה ניכרת במודעות: מצב תודעתי אלטרנטיבי שבו התודעה יכולה להיות מודעת לעצמה. ללא מצב כזה היא בלתי ניתנת להבחנה. ממצב תודעתי רגיל ניתן להבין אותה מטפורית אבל לא לחוות מהי כאובייקט נפרד דרך החושים כי היא כבר כל החושים.

קרדיט לאלן ואטס על המטפורה המדהימה*