השאלה החשובה ביותר – "מי אני, באמת?"

הרעיונות כאן מתחילים לדבר על המציאות הישירה, שניתן לגשת אליה רק דרך תרגול מדיטציה קבוע ומעמיק. ללא התרגול, הרעיונות האלה לא יעזרו. המטרה היא להתחבר למציאות הישירה שנמצאת מעבר לכל הרעיונות. רעיונות הם רק שלט המצביע אל המציאות הממשית והישירה. לא יעזור להאמין או לא להאמין, להסכים או לא להסכים; צריך פשוט לראות על מה השלט מצביע.

"המפה היא לא השטח."

אלפרד קורז'יבסקי

זאת נקודה מאוד חשובה – להאמין לרעיון יהיה כמו לטפס על השלט במקום להסתכל על מה שהוא מצביע. רעיון הוא לא יותר מאוסף של מילים; הוא לא יכול להסביר את המציאות, אבל הוא יכול לספר סיפור יפה המזכיר אותה. שום רעיון בעולם לא יכול באמת "לתפוס" את המציאות, וזו נקודת המוצא שעליה נתבסס. למעשה, אמונתנו ברעיונות היא בדיוק הדבר שמונע מאיתנו לחוות את המציאות הישירה, כפי שהיא באמת. לכן בתרגול ננסה להיאחז בהם כמה שפחות.

רעיון הוא סירה המעבירה אותנו לצדו השני של הנהר; לאחר שחצינו היא מפסיקה להיות נחוצה. כל סוגי הידע הרוחניים הם "סירה", ובסוף המטרה היא לעזוב את כל הרעיונות ולהגיע הרבה מעבר למה שהם תיארו.

אני

• הוא חווה את "העצמי" ואת המציאות, אך לא את עצמו.
• לא ניתן לחוות את האני, כי זה הוא החווה את הכל.
• הוא רקע המציאות.
• הוא ריק מטבעו, כדי שיוכל להכיל את הכל.
• כל מה שאני יכול לחוות, לחשוב או לדמיין הוא לא אני.
• הוא ממוקם בתת-מודע.

כמו עין שאינה מסוגלת להסתכל על עצמה, אלא דרך מראה. שימו לב שגם אז היא רק השתקפות ולא העין עצמה. האני הוא כמו מראה המשקפת הכל, אבל לא נראית, או כמו מסך קולנוע שעליו מוקרן הסרט: העצמים בסרט משתנים, אבל המסך לא משתנה ונשאר מוסתר ברקע.

עצמי

• האישיות שעמה הזדהיתי במודעות נמוכה
• שורש הסבל והרצונות
• דמות דמיונית
• עצם (אובייקט)
• האגו
• הסיפור על הקיום שלי – "נולדתי בככה וככה, הלכתי לשם, הגעתי לפה."
• ממוקם במודע

"העצמי" הוא וירוס שמעמיד פנים שהוא האני האמיתי. הוא יצור עם זרועות רבות, והוא קושר את עצמו לרעיון של "גוף", וכמו כן לתחושות של הגוף. הוא משכנע אותנו בעזרת רציונל שהוא אמיתי. "אני רוצה ואני מזיז את היד, לכן אני קיים." – זאת מחשבה שהוא מעלה. אנחנו מאמינים למחשבה, ובכך עוזרים לו לבסס את קיומו השקרי.

העצמי מפריד את עצמו מהמציאות, ויוצר גבולות. באופן הזה הוא מגדיר את הקיום שלו, ואז נלחם כדי שהגבולות האלה ישרדו. כל "גבול" הוא גם רעיון וגם חלק מהעצמי. הגבול הוא כמו בועה בים: הוא מפריד בין האוויר לבין המים סביבו, ונוצרת אשליה של אובייקט, אך הוא רק חור קטן שיתפוצץ ברגע שיצוף למעלה.

העצמי נאחז לא רק ברעיון הקיום שלו, אלא גם ברעיונות שלו לגבי קיום ה-"מציאות". אם תנסו לערער את אמונותיו הוא יתגונן ויתקוף אתכם. הוא חייב להאמין שיש "מציאות", אחרת הוא לא יוכל להסביר את הקיום שלו. הוא "קיים" אך ורק ביחס ל-"מציאות".

רעיונות לגבי המציאות

רעיונות הם חלק מהעצמי השקרי. כל אלו הם רעיונות שכדאי לנו לתהות לגבי מציאותם:

• קיום
• בן אדם
• זכר
• נקבה
• יצור חי
• מציאות
• עצמי
• אובייקט
• סובייקט
• פנימי
• חיצוני
• אמיתי
• חפץ
• עצם
• שפוי
• משוגע

הרעיון של תרגול רוחני הוא לראות דרך הרעיונות ולחוות מציאות ממשית וישירה. אדם הנמצא במודעות נמוכה אינו רואה את המציאות כפי שהיא, אלא דרך מסננת של פרשנות. רעיונות לגבי המציאות הם מסך עשן המסתיר את האמת, וגורם לאגו להתרעם, להתרגש ולהסיח את דעתו. הרעיון של הסיפור הוא ליצור דרמה, ובכך להחיות את הדמות במרכז הסיפור. האגו כל הזמן מספר מה קרה לו, ומה עשו לו כדי להרגיש שהוא "קיים". ברעיון של "המציאות" קיימת כפילות בין סובייקט (חווה) לאובייקט (חוויה), ונדמה שהמציאות "באה מבחוץ" אל הסובייקט.

המציאות כפי שהיא באמת

קיום בסיסי ללא פירושים וללא סיפורים, חוויה ישירה וטהורה. "האני" הוא המציאות הזו, והוא השער דרכו ניתן לגשת אליה: דרך החושים והרגשות; דרך כל מה שעולה ברגע זה, ללא פירושים של התודעה. כאשר התודעה מגיעה למצב גבוה מספיק, באמצעות תרגול רב ובמקרים נדירים בצורה ספונטנית, הדואליות בין סובייקט ואובייקט נעלמת, והם משתלבים לחוויה אחת לא-דואלית, ללא עצמי (No self), מיסטית, רוחנית או אלוהית. נתנו לה שם שונה בכל תרבות שונה בעולם, אך מדובר באותה התופעה.

חוסר אונים

חוסר אונים עמוק משמעותו שמי שאני חושב שאני – ה-"עצמי" – לא משפיע על שום דבר, ולמעשה הוא המצאה של הדמיון. כל עוד אני מזדהה עם הרעיון של "עצמי" אחווה תסכול, כי הוא רעיון בלבד, ואינו מסוגל לעשות דבר. הטריק שלו הוא ליצור אשליה של שליטה, ואז קשה להרפות ממנה, כי יש הרגשה חזקה שאני כן בשליטה.

"הרגשה היא לא עובדה."

הרמז לזה הוא הכפילות בין אני ועצמי – למה יש שני עצמי? התשובה היא שאחד מהם הוא לא אמיתי. זה די פשוט לראות שה-"עצמי" שאני מודע אליו הוא לא אני, הרי איך אני יכול גם להסתכל, וגם לְהֵרָאוֹת באותו הזמן?

אין באמת צורך באגו; הוא רק שואב אנרגיה רבה, ולא נותן תוצאות. אפשר לתפקד בלעדיו ביעילות ובהרבה פחות התנגדות וסבל. זה באמת אחד הפירות הכי עסיסיים של התרגול הרוחני – החופש מאגו.

העצמי דומה לגל בים: אפשר לחשוב עליו כאובייקט בפני עצמו, אך למעשה אין דבר כזה, וזה רק ביטוי של הים. כשאני מפסיק לחשוב על ה-"גל" ורואה רק ים אני מתקרב יותר למציאות הישירה והאמיתית. במצב המתקדם ביותר גם הים הולך, ונשאר רק האני הבסיסי, אחד ואינסופי עם היקום.

—-

---

אנא, שתפו את הקטע עם חבר או חברה שזה יכול לעזור להם

תמכו ביוצר התוכן בפטראון

עשו לייק לעמוד הפייסבוק הרשמי כדי להתעדכן בפוסטים חדשים

ערוץ Tree of Wisdom ביוטיוב